לבבות ועצמות

פול סיימון האלבום החדש של הכל עוסק בלב מול מוח, חשיבה מול תחושה, ואיך הדיכוטומיות הללו מפריעות ליצור מוזיקה או אהבה. הוא מתייחס לנושא ישירות ב'Think Too Much' (שפעם היה הכותרת של האלבום הזה), הולך על זה בצורה מטפורית ב'רכבת במרחק', פותר את זה באופן זמני ב'לבבות ועצמות' ומעצב מעין של אגדה על כך ב'רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב שלהם לאחר המלחמה'. השיר האחרון מדורג בין הטובים שסיימון כתב. הנה הם, צייר סוריאליסטי בלגי, הגברת הזקנה שלו והכלב שלהם, רוקדים עירומים בחדר מלון, עושים חלונות ברחוב כריסטופר ומצטיידים לסעוד עם 'אלית הכוח'. עם זאת, בכל מקום שהם הולכים, הם רדופים על ידי אנשים כמו הפינגווינים, ה-Moonglows, האוריולס וחמשת הסאטינים.

זו שילוב מצחיק וקסום של דימויים שגם נוגע ללב, כי ברור שפול סיימון מזדהה עם דמותו של האמן המבוגר והמכובד שנפגע באופן בלתי הפיך עם קבוצות הדו-וופ האלה, 'המוזיקה האסורה העמוקה' שבמקור גרמה לו להתאהב עם רוקנרול.



בעידן מוקדם יותר, פול סיימון היה כותב לברודווי, מלאכה שדורשת משיר לספר סיפור או להגדיר דמות. אבל כמו כל צעיר בשנות החמישים, הוא התמכר לאנרגיה המינית הצרופה של רוק אנד רול - לא כל כך החשמל מבוסס הגיטרה של צ'אק ברי, אלביס והביטלס, אלא הנשמה החולמנית של קבוצות שמנסות את הגעגועים הרומנטיים בגיל ההתבגרות שלהם. במילים שטויות. הצרה הייתה שסיימון היה חכם מדי לכל סוגי הרוקנרול. המילים תמיד היו במקום הראשון עבורו, המוזיקה הייתה משנית, והרוקנרול שאהב - הגיטרה הספרדית העדינה, ההרמוניות הדו-וופ הדחוסות - השתהה קלושה במרחק כמו אידיאל חסר גוף.

אותו קונפליקט בין החוטים האידיאליים והממשיים דרך שיריו על מערכות יחסים. 'רכבת מרחוק' ו-'Think Too Much' מזכירים ניתוחים קלאסיים שלאחר המוות כמו 'Overs' ו'50 דרכים לעזוב את המאהב שלך'. סיימון תמיד היה טוב בכתיבה על סיום פרשיות אהבים, אולי בגלל שהוא חושב יותר מדי על הפגמים של בת זוגו וכמה מושלמת היא צריכה להיות. אבל השיר שבאמת הולך למרחקים הוא 'Hearts and Bones', שסיימון נתן לקארי פישר במתנה. 'יהודים נודדים וחצי' הולכים לטפס הרים בניו מקסיקו, עדים לאיזה טקס נישואים אקזוטי, דנים ב'הקשת של רומן אהבה' (כאילו זו בעיה מתמטית!) ומשתעשעים ברעיון של חתונה מהירה. מדרום לגבול. אבל כרגיל, הם חושבים על זה יותר מדי, פורשים לחופים נפרדים, עושים את הדבר הבוגר אך המטופש הזה של לראות אנשים אחרים כדי לבדוק את חוזק הקשר שלהם וכמעט זורקים את מערכת היחסים כולה לפני שהם מתעשתים בהתגלות ניצחון: 'אתה לוקח שתי גופות ואתה מסובב אותם לאחד/לבם ועצמותיהם/והם לא יתבטלו.'

המנגינות פועלות לבבות ועצמות עדינים, לא ניתנים לשיר מיד ובוודאי פחות מפתיעים מהמילים, אבל למוזיקה יש משחקיות מסוימת התואמת את התודעה העצמית המוחית של האלבום. 'מכוניות הן מכוניות' עוצר ומתחיל כמו פקק; 'Think Too Much' מופיע בשתי גרסאות שונות מאוד, ביצוע פולק-ג'אזי וגרסת רוק מדליקה בהשתתפות נייל רודג'רס וברנרד אדוארדס משיק. והספד המעולה של סיימון לג'ון לנון, 'The Late Great Johnny Ace', מצליח להציב ארבעה עשורים של היסטוריית רוק אנד רול על רצף מבלדי ה-R&B של שנות החמישים ג'וני אייס ועד מאסטרו המוזיקה החדשה פיליפ גלאס, שהקודה הנוקבת שלו לשיר מסתיימת. בפתאומיות מפחידה. הטמבל האמיתי היחיד הוא 'Alergies', שלמרבה הצער, פותח את האלבום - זה בערך כמו 'Kodachrome' עם Vocoder, והוא יכול היה להישאר במגירה.

לבבות ועצמות היה אמור, לזמן מה, להיות אלבום של סיימון וגרפונקל. זה לא פחות טוב שזה לא. חבילת איחוד הייתה הופכת את האלבום לאירוע שונה ממה שהוא באמת: הומאז' של אדם חושב לפינגווינים, ה-Moonglows, האוריולס וחמשת הסאטינים. לא כל כך מטורף אחרי כל השנים האלה, האמן זוכה להיות לבד עם מלאך האדמה שלו, בכנות, בשקט של הלילה.